<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ר"ח</h1>
<h2>דף כד.</h2>
עוד כתב זה. כגון דקבליה עליה כחד. נראה לי דאליבא דרבנן קאמר. דאי קבליה עליה כחד אין כאן אלא חד פסול הוא דאין יכול לחזור. אבל אי קבליה עליה כבי תרי דאיכא תרי פסול חדא דקרוב ועוד דיחיד הוא אפי' רבנן מודו דיכול לחזור בו כדאמרי' בסמוך בהא קאמרי רבנן דלא מצי הדר ביה משום דאבא ואבי' אלא בחד בשחזו לעלמא. וגם הלשון מוכיח כגון דקבליה עליה בחד. ואי אדר' מאיר קאי הוה ליה למימר ואע"ג דקבליה עליה בחד קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו. ואעפ"כ תמה אני לדברי רבנן מה לי תרי פסול מה לי חד פסול והיכי דמי גמר דין כדאמרי' (ו':) בפ"ק איש פלוני אתה זכאי וכו'. דלאחר שגמרו הדין הדיינים פסולים אי נמי על פי עדות פסולים אין יכול לחזור בו היכא דקביל עליו שבועה כל דהו כגון דור לי בחיי ראשך. אי נמי לישבע וליטול במקום שאינו דינו לישבע וליטול כיון דגמרו בית דין את הדין על פי מה שקבל עליו בעל דין לישבע וליטול או לדור בחיי ראשו שוב אינו יכול לחזור בו. ויש אומרים גמר דין דשבועה היינו לאחר שנשבע אבל אם קודם שנשבע יכול לחזור בו. ואין נראה בעיני דשבועה במקום פרעון עומדת וכי היכי דאמרי' גבי אתן לך אעפ"י שלא נתן עדיין אלא שחייבוהו בית דין על ידי גמר דין שוב אינו יכול לחזור בו. והכי נמי אמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואין יכול לחזור בו. והתם ליכא למימר אין יכול לחזור בו לאחר שבועה דהא מוקי לה בפלוגתא כר' מאיר ואי בשכבר נשבע מי איכא למאן דאמר יכול לחזור בו אם כן הוה שבועה זו כחוכא ואטלולא. ויוצא מתחת ידי שליש אותו שהשטר חוב מופקד בידו דמגו דאי בעי קלייה נאמן לומר נמי פרוע הוא והשובר כשר והוא הדין אם אין יוצא שובר מתחת ידו והאי דנקט שובר משום דסיפא או שיצא לאחר חתום שטרו כשר אעפ"י שאין עליו עדים דהא ודאי אצטריך לאשמועינן דלא מצינו בשום מקום ששטר בלא עדים כשר בר מהכא. [ל"א ע"ב] כותבין ונותנין לו דמאחר שבעל כרחו דנוהו בכאן יכול לומר איני מאמין לכם שאתם יודעים לדון אותו כהלכה אבל אתם כפיתם אותי מפני בעל דיני. מכל מקום אני רוצה לטרוח כמו שרציתי בתחלה לפיכך כתבו מאיזה טעם דנתוני ואלך למקום הועד שבקיאים מכם. ואם יראו שטעיתם ישלחו לכם ותחזר[ו] בכם. עבד לוה לאיש מלוה. ודוקא דאית ליה האי טעמא אבל כל שאר דינים כגון מקח וממכר ופקדונות כופין אותו ודן בעירו. עד כאן כתב הרב בעל התוס' ז"ל.
